ארבה

ארבה הוא השם שניתן לחגבים המתאגדים בלהקות. צורת הארבה יכולה להתרבות במהירות רבה בהינתן תנאים מתאימים ולנדוד בלהקות. הם פושטים על שדות ובמהירות רבה מכלים יבולים. הם מסתגלים בנקל כמעט לכל סוג של מזון (אך בדרך כלל לא לזית או לתמר). סוגי ארבה עיקריים: Locusta migratoria (חגב נודד) Nomadracis septemfasciata (חגב אדום) Chortoicetes terminifera (חגב אוסטרלי) Melanoplus spretus (סוג של ארבה שהיה ידוע ביכולת ההשרצה שלו, אבל נכחד בסוף המאה ה-19) Schistocerca gregaria (חגב סודני מדברי. הארבה המפורסם ביותר. נפוץ במזרח התיכון ובצפון אפריקה וכן בהודו). החגב המדברי יכול לעבור מהמורות, כאשר גופותיהם של הראשונים בנחילי הארבה מהווים מצע לחבריהם. יש לו גם יכולת מסוימת לצלוח מים, ודווח אפילו על נחיל שעבר את תעלת סואץ. הוא רגיש לקור ומתענג על טמפרטורה גבוהה, אך חום גבוה מדי (50 מעלות לערך) יכול לגרום למותו. בשל ההזדקקות שלו לחום אין הצאצאים שלו מגיעים לבגרות מינית במזרח התיכון, ולכן בין פשיטה לפשיטה מארץ מוצאו, סודאן, יש תקופות רגיעה. 

הזחל מגיח מהביצה כעבור 15-40 יום להטלה, ואחר כך עובר כמה שבועות של תהליך התבגרות. עד היום מהווה הארבה איום חמור על החקלאות, במיוחד במדינות המתפתחות, בהיעדר ידע בהדברה וציוד מתאים. התקפות ארבה בתולדות ארץ ישראל להקת ארבה המדבר אשר חדרה ארצה במהלך חודש נובמבר 2004. ב-1827 תואר רעב בארץ ישראל עקב ארבה: "הכביד חרפת רעב, שאשתקד עלה הארבה ויכס את עין הארץ.. וכל העם מקצה נודדים ללחם". חוקר הארץ אדוארד רובינסון סיפר כיצד נעשו נסיונות נואשים לשרוף שדות כדי להשמיד את הארבה בעת הגעתו ב-1838, אך אף על פי כן הוא כיסה את פני הארץ. בשנת 1865 יש דיווח על ארבה "אשר כמוהו לא היה ולא יהיה. כל אחד גדול כציפורי שמים", והתוצאה הייתה כי "נכרת אוכל מפינו, כי אנו אין לנו לפה לא שומן ולא חמאה". בשנת 1866 שוב תקף הארבה, והשלטון הורה שכל אחד מהתושבים חייב לצאת לשדה ולהביא עימו משקל נתון של ארבה. אחת מהשנים הקשות ביותר הייתה 1915, שבה צרות מלחמת העולם הראשונה התחברו להן עם האסון החקלאי שממיט הארבה.

כתב משה סמילנסקי:

 "מרחוק, מן המושבה ומן הכרמים, עולים ונשמעים קולות הדפיקות בפחים… הכורמים יצאו למלחמתם… צחוק מר עולה על השפתיים. מה הן מאות הידיים של בני המושבה מול רבבות, רבבות המיליארדים הללו… הללו כחול הים הם… אשר לא יספרו"… כפי שמתאר יואל רפל, היעלמותו של נחיל ארבה לא הביאה עמה הקלה, שכן: "החקלאים היו מודעים היטב לעובדה כי שדותיהם, כרמיהם ופרדסיהם רוויים בביצי ארבה העתידים להיבקע בתוך זמן קצר. הידיעה המוקדמת כי צפויה מכה נוספת, והפעם מתוך השדות עצמם, חייבה היערכות וביצוע צעדים שיקדימו תרופה למכה" אהרון אהרונסון מונה אז על ידי המושל הצבאי למפקח הכללי למלחמה בארבה, אולם התפטר בסופו של דבר, אחרי שהשלטונות מצאו דרך להפיק כסף מהארבה, הם הטילו חובה על כל אדם שגילו עבר את 15 ללקט 16 ק"ג של ארבה או לשלם קנס גדול. 

תפריט נגישות