שממית הבתים (Hemidactylus turcicus), הנפוצה מהלטאות במגורי האדם בארץ ישראל, המשתייכת למשפחת השממיתיים. זוהי השממית השכיחה מכל השממיות בארץ והיא נפוצה בכל מקום.
יש לה גוף רך בצבע ורדרד המכוסה קשקשים. אורכה מגיע ל-14 סנטימטרים. בקצות אצבעותיה מעין "כריות הדבקה" שבאמצעותן היא נצמדת לסלעים ולקירות ומטפסת עליהם בקלות. זנב השממית הקצר, ניתק בקלות ולאחר מכן ממשיך לפרפר, אף שאינו מחובר לגוף. בדרך זו היא מתגוננת מפני אויביה. תשומת לב האויב מופנית אל הזנב המפרפר ובינתיים היא נמלטת ומתחבאת וזנבה צומח מחדש.
משכנן של השממיות במערות, בבתים, מתחת לאבנים ומתחת לקליפות עצים, של אקליפטוס, בעיקר. השממית מיטיבה לראות גם בחשיכה כמעט מוחלטת. בלילה היא מופיעה במרפסות מוארות ואורבת לחרקים הנמשכים לאור. טרפה העיקרי עשים, אך גם חרקים ופרוקי רגליים אחרים.
שממית הבתים מטילה פעמים אחדות בשנה. בכל הטלה יש שתי ביצים שגודלן כגודל אפונים. הביצים מודבקות לכוכי סלעים או מוטלות מתחת לאבנים ולקליפות עצים. כעבור חודשיים בוקעים הצאצאים ומרגע בקיעתם הם עצמאים לחלוטין. השממיות אינן דוגרות ואינן מטפלות בצעירים, כמקובל אצל רוב הזוחלים.
שממית הבתים מועילה לאדם משום שהיא אוכלת חרקים. בפולקלור של עמים רבים היא נחשבת לטובה וכמי שמביאה מזל לבית, ולכן בדרך כלל מניחים לה לנפשה. כאשר אוחזים בה נוהגת לשחרר את הזנב שממשיך להתפתל ומסיט את תשומת הלב מהשממית שנמלטת מהמקום וכעבור זמן קצר מגדלת זנב חדש.
